סיפורו של דרור
נכה צה״ל ומייסד העמותה
סיפורו של דרור – הירי
דרור דגן – שירת כלוחם ביחידת עלית בצה"ל, בשנים (2001-2004) בתקופה זו השתתף דרור במעל ל150 מבצעים ואף היה מפקד מצטיין במסלול ההכשרה של היחידה. במהלך החודש האחרון לשירותו הצבאי התרחש פיגוע רצחני בעיר ירושלים. ב29 לינואר 2004 עלה מחבל מתאבד מהחמאס על אוטובוס בעיר ופוצץ את עצמו. 11 בני אדם נרצחו בפיגוע ורבים נפצעו.
כאשר נודע לדרור על הפיגוע, הייתה לו תחושה שחייו האזרחיים עלולים להידחות. היה מודיעין מדויק לגבי מקום המצאו של ראש החוליה שתכנן את הפיגוע וששלח את המחבל המתאבד, אך להגיע אליו במקום המסתור שלו, אל תוך בית, בבית לחם, היתה משימה מורכבת ומסוכנת. המחבל הסתתר בלב ליבה של העיר בתוך אוכלוסייה אזרחית פלסטינאית באזור מלא בחמושים וצלפים שמסייעים לו. יחידת דובדבן שבה שירת דרור קיבלה את המשימה ללכוד את המחבל. בתוך היחידה הוחלט שצוות מיוחד של היחידה שדרור היה לוחם וחובש בו יפרוץ לבית המחבל וילכוד אותו. ב2 לפבואר 2004 יצא המבצע לדרך וב12 בצהרים הצליח להיכנס הצוות המיוחד של היחידה לבית בו הסתתר המחבל בלי שהבחינו בו. לאחר חיפושים אחר המחבל שלא צלחו הבחין דרור באישתו של המחבל שנראתה בהריון בחודש מתקדם. אשת המחבל הסתכלה על דרור והתעלפה (בדיעבד, זה היה משחק שנועד להקנות זמן לבעלה ,שהיה מחבל מיומן, להתארגן) דרור בוגר קורס חובשים בו למד ככל חובש בצה"ל לטפל בכוחותינו אבל גם באויב לא היסס וטיפל בה. "החלטתי לעשות מה שלימדו אותי, אמרתי לעצמי לא איכפת לי שהיא אשתו של המחבל היא בן אדם בדיוק כמוני ואני צריך לטפל בה" בנוסף דרור החליט להזמין רופא ישראלי שיגיע למקום וייתן לה טיפול.
המחבל שהתארגן בזמן הזה בתוך קיר כפול, פתח באופן פתאומי, בירי מאסיבי מתוך חור קטן בקיר. דרור שבאותה עת ניסה לסייע לחבריו נפגע מהירי בחזה ובעינו. באותו הזמן הלוחמים האחרים לא הצליחו לאבחן במיקומו המדויק של המחבל שברח דרך מנהרה שבנה לעצמו. הלוחמים שמעו את הבריחה של המחבל ופתחו במרדף. לאחר קרב הירי המחבל נהרג אך אחד הלוחמים נפגע קשה עד כדי הפסקת נשימה. הרופא הישראלי שדרור ביקש להביאו הצליח לייצב את הלוחם ולהחזיר את נשימתו.
לאחר הפציעה: המאבק לשרוד
לאחר שנפצע דרור פונה לבית חולים בארץ במצב קשה. הרופאים האריכו שנותרו לו ימים ספורים לחיות. כעבור ארבעה ימים, דרור התעורר והוא לא יכל לדבר או להזיז את גפיו. בגופו של דרור הוכנסו כ14 צינורות כדי להזין אותו ולאפשר לו לנשום. דרור קיבל כמויות גדולות של תרופות וכשהרופאים החליטו שאפשר להפסיק איתם, דרור כבר פיתח התמכרות להן. הכאב של הפסקת השימוש היה בלתי ניתן לדמיון. קשור למיטה ומלא בזיעה הוא הלך הלוך ושוב ממצב של הכרה לחוסר הכרה. התרופות שקיבל היו עוצמתיות פי חמש מהרואין.
לאחר הפציעה דרור הונשם בעזרת מכונות ועדיין לא הצליח לנשום באופן עצמאי. ואז ללא שום הסבר אחת הריאות התחילה להשתקם והרופאים התחילו להאמין שאולי לדרור יש סיכוי לשוב לנשום. הם ניסו להוריד אותו מההספקת החמצן באופן רגעי אך הוא התחיל להיחנק ואיבד הכרה. אבל זאת הייתה הדרך היחידה לשוב ולשקם את הנשימה שלו וכעבור חודשיים של טיפול בטיפול נמרץ נשימתי הוא הצליח לנשום לבדו דרך חור בצוואר.
דרור הועבר ליחידת טיפול אחרת, הוא התחיל להזיז את ידיו עד שהצליח לכתוב ברמה של ילד קטן. לילה אחת הוא היה כל כך מתוסכל שהוא הוציא את כל הצינורות עם ידיו. בשלב זה עברו כבר מספר חודשים מאז הפציעה ודרור עדיין לא יכול היה לדבר.
רופאה חדשה הגיעה יום אחד ושמה לב שדרור מקיא המון בחודשים האחרונים. היא שמה את את האצבע שלה על החור בצוואר שממנו דרור נשם וביקשה ממנו לנסות לדבר ודרור הצליח להוציא הגה. דרור התחיל מכך שהוא רק יכל ללחוש וכעבור חודשים של טיפול, דרור הצליח לדבר. למרות שקולו היום אינו דומה לקולו בעבר, הרופאים עדיין לא מבינים איך דרור חזר לדבר בכלל מכיוון שמיתרי הקול שלו נפגעו בפציעה.
דרור היה מאושפז כשנה בבתי החולים בארץ במהלך תקופה זו נחשף דרור לסבל האדיר שחווים הפצועים בהתמודדותם עם פציעותיהם ועם החזרה לחיים לאחר הפציעה. הוא ראה הרבה מקרים שפצועים איבדו כל תקווה והידרדרו. דרור הבין שסביבה תומכת ורוח חזקה היא המפתח לשיקום מוצלח.
לאחר שחרורו של דרור מבית החולים החליט משה "בוגי" יעלון, הרמטכ"ל בתקופת כהונתו של אריאל שרון, לערוך את טקס פרישתו מצה"ל במחנה ההשמדה אושוויץ. מתוך מאות פצועי צה"ל שנפצעו בזמן כהונתו, בחר הרמטכ"ל בדרור ללוות אותו. הרמטכ"ל אמר לדרור שהוא רואה בו את "ניצחון הרוח על החומר" וצירף אותו לקבוצה מצומצמת של משתתפים בהם אלופים וגיבורי ישראל שליוו אותו. החוויה במחנה אושוויץ שמה עבורו את הכל בפרספקטיבה ומהווה הוכחה היסטורית לחשיבות ההגנה על הארץ – והמסר העיקרי במשלחת זו היה שגורל העם היהודי אינו יכול להיות תלוי בקהילה הבינלאומית. מה שקרה אסור שיחזור על עצמו. בחזרתו הביתה, מצבו הבריאותי של דרור השתנה לרעה. הוא התחיל לאבד תחושה בכמה מחלקי גופו. הוא עבר בדיקות מרובות ומצבו התדרדר ככל שהזמן עבר.
לאחר מסע ארוך בין רופאים שונים שאמרו שאין מה לעשות דרור לא התייאש ופנה באופן פרטי לרופא ישראלי מומחה בתחום וזאת תודות למימון שקיבל ממשפחתו שאיפשרה זאת. הרופא טען שלדעתו יש מה לעשות והפנה את דרור להתייעצויות נוספות. לאחר התייעצות עם הרב פירר קיבל דרור מידע על מספר מרכזים בעולם שמתמחים בתחום חוט השידרה ונצבר בהם ניסיון רב. רוב המרכזים הרפואים היו בארצות הברית. בתמיכת המשפחה ובעזרתם של חברים יצר קשר עם אותם מרכזי רפואה.
הרופאים בדנבר שבקולורדו בדקו את המקרה של דרור וביקשו ממנו להגיע במיידי לדנבר לבדיקות נוספות. הם אמרו לו שהוא חייב לעבור ניתוח על מנת למנוע הדרדרות חמורה במצבו. הניתוח היה מסוכן במיוחד לאדם במצבו של דרור והיה חשש כבד שהניתוח יוביל לשיתוק מלא בגופו. מחיר הניתוח היה מעל למאה אלף דולר ודרור הצליח לשכנע את הממשלה לשלם בשביל הניתוח וטס לדנבר.
דרור התעורר כעבור ניתוח בן 12 שעות. הדבר הראשון שניסה להזיז היה אצבע אך כל גופו היה רדום. לאחר עשר דקות נוספות הוא התחיל לזוז ורופא אמריקאי הכריז שהניתוח היה מוצלח והוסיף שאם לא היה עובר את הניתוח היה חשש כבד לחייו.
מימון דרור לפצוע
מאבקו של דרור לשרוד הינו סיפור רלוונטי לכל אמריקאי, אירופאי, אסייאתי, יהודי ולא יהודי. אנשים נוטים לספור את המתים ולא את הפצועים. לעיתים קרובות חייל פצוע יכול להיות בבית חולים שנה ולעולם לא לשוב למצבו הקודם. כאשר חייל פצוע חוזר הביתה הדבר משפיע על כלל בני המשפחה – הורים, בני/בנות זוג – ולעיתים עליהם להפסיק לעבוד בכדי לטפל בפצוע. כתוצאה מכך יש לחץ אדיר בבית שעלול להוביל לגירושים ולבסוף פירוק המשפחה.
לא משנה אם זה בישראל אירופה או ארצות הברית, יש גבולות לעזרה שהממשלה יכולה לתת. עמותת "דרור לפצוע" שם בכדי לצמצם את הפערים ולשפר את חייהם של פצועי צה"ל. דרור מאמין שהוא שרד למטרה מסוימת וגם אנחנו מאמינים בכך.